זה לא שכבר הגיע הקיץ, אבל נגמר האביב. כן, יש עוד פריחות בחורש ובצדי הדרכים, גזר וחוטמית על עמודי פריחה גבוהים, אחירותם ובעצם עוד רבים אחרים. ובכל זאת זה כבר לא אביב. מתחת לצהוב הבוהק של האחירותם, משתלט הצהוב החיוור יותר: דגניים, תלתנים והמון חד-שנתיים אחרים שסיימו את חייהם, התייבשו והצהיבו. העלים של האלון והאלה, שנשרו בחורף ובאביב היו כל-כך רכים ועדינים, הם עכשיו כהים וקשים. כשהולכים בבתה או בחורשה פתוחה הרגליים כבר לא חשות ליטוף של טבע רך ונעים אלא נשרטות ונדקרות.
יש רגע קצר בין אדר לניסן/ שהטבע צוהל בכל פה
הוא שופע חיים, שיכור ומבושם
איך שיופי יכול לרפא
נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות/ אך עוד רגע ייבּול ויצהיב
כי הנה בשוליו כבר הקיץ ניצת/ קצר פה כל כך האביב
קצר וחטוף ושובר את הלב/ לחשוב שהוא תכף ידעך
מבטו רק נפקח/ אך התחיל ללבלב
רק ניתן לי ותכף נלקח
מקובל שהשיר הזה של דוד גרוסמן עוסק בשכול של בן. אבל גם אם האביב ומופעיו הם בעיקר דימוי בשיר הזה, עדיין הוא מביע ברובד מסוים את הכאב והעצבות שיכולים לעלות בנו מול שינויי העונות בטבע, ובפרט מול ההתקדמות של הקיץ, שהיא כביכול עונה של מוות וקושי שעומדת בניגוד לאביב שיש בו התפוצצות של חיים ושפע וצמיחה ויופי. אצלי התחושה הזאת מלווה לפעמים גם בפחד מסוים מהחמצה, משהו לא מוגדר לגמרי, כאילו פחד שהאביב יחלוף לפני שאספיק לפרוח בצורה כלשהיא.
שיר אחר שמקובל כי הוא עוסק בשכול הוא שיר ההייקו הזה של איסה, עליו כבר כתבתי בעבר במקום אחר.
אגל טל, העולם
אולי רק אגל טל
ועדיין- ועדיין-
ממרחק של יבשות, תרבויות ומאות שנים, שני הכותבים מאוחדים בחוויה הנוראית של שכול. מעניין לראות איך ההבדלים התרבותיים בין הכותבים משתקפים ביחס לאובדן הגדול שחוו. נראה שאצל גרוסמן מקור הכאב הוא העיתוי של האובדן: בטרם עת. "מבטו רק נפקח/רק התחיל ללבלב/ אך ניתן לי ותכף נלקח". הכותב מזהה, אולי בדיעבד, שהסימנים כבר היו שם: "כתובים בעלי ניצניו". שהקיץ כבר היה מסומן בשוליו של הלבלוב הזה. אבל הזיהוי הזה לא מפחית מהכאב של האובדן. האובדן של מישהו, משהו או מצב כלשהוא מוקדם מידי, בטרם עת, הוא המקור העיקרי, הבסיסי לכאב.
אצל איסה, שהיה בודהיסט וחי ביפן במאה ה-18, נקודת המוצא היא שונה. עולה על הדעת סיפור ידוע על תלמידים מערביים שפגשו במורה בודהיסט ושאלו אותו במה למעשה מצבו- כאדם שחווה הארה, שונה משלהם. רואים את הכוס הזאת? שאל המורה. מבחינתי היא כבר שבורה (ואולי נכון יותר: גם שבורה). בבודהיזם, התובנה של השינוי המתמיד, ההופעה והדעיכה התמידיות של כל הדברים, היא תובנה בסיסית בדרך לשחרור של האדם מסבל. נכון עוד יותר לומר שקיים רק שינוי, ולא דברים שקיימים באופן בלתי-תלוי. העולם, החיים, הם אגל טל: חסרי ממשות, חלופיים, זמניים מאוד, מופיעים מהאין ותכף נעלמים בו. אם רואים את העולם כך, הרי שאין טעם להאחז בשום דבר וממילא גם לסבול בגלל דעיכתו או השתנותו. אלא שאיסה מסיים את שירו כך:
ועדיין- ועדיין-
כן, העולם הוא אגל טל, אומר איסה. אני מקבל את זה, מאמין בזה, מתרגל את זה. מנסה להתבונן בעולם מבעד לתובנה הזאת. ועדיין- הכאב הגדול הזה שנשאר בלי מילים, המשפט השבור, התנועה הזאת שאינה מסתיימת.
בניגוד לשיר של גרוסמן, שם העובדה של החלופיות והמועד השרירותי שלה הם נקודת המוצא לסבל, אצל איסה התפיסה של החלופיות כטבע של כל הדברים היא הבסיס לשחרור. עם זאת, נראה שפרוייקט השחרור כושל במידה מסוימת לנוכח המציאות של השכול.
ואני? גם לגבי הבודהיזם הוא מסע של שחרור מסבל, אבל הוא קטן יותר עדיין, צנוע, כמו שתיל רך. אולי לא משהו שיכול לעמוד בסופות נוראות ממש, אבל כן משהו שעוזר לחוש חופש בהתמודדויות פשוטות יותר: חווית כישלון, כאבי גוף, הורה שמזדקן, ריב עם אהוב, או העצב הזה שעולה מול הדעיכה של האביב בחוץ, וההתפשטות של מוות וצימאון.
כתב: ליאור בנתור