אגל טל, העולם
אולי רק אגל טל
ועדיין- ועדיין-
שיר ההייקו הזה של המשורר היפני איסה, נכנס לי ללב לפני שנים רבות ומלווה אותי מאז. השיר הזה הוא למעשה שיר אבל. הכאב מתבטא בעיניי קודם כל דווקא במילים שחסרות בו, באותן תנועות קטועות ולא מוגשמות שבתרגום הזה מגולמות במקפים שבסוף השיר: "ועדיין- ועדיין". כאילו מותירים חלל ריק של כאב בעולם הזה, על אף שהוא בסך הכל אגל -טל.
השוואת העולם לאגל-טל מגיעה בין השאר מסוטרת היהלום, כתב בודהיסטי עתיק:.
"כך יש לחשוב על העולם החולף הזה: כעל אגל של טל, או כוכב לעת שחר. בועה בזרם, ברק מבזיק בענן. פנס מהבהב, רוח-רפאים. חלום…"
אני יושב במרפסת מוקדם בבוקר, מביט באגלי הטל הנאחזים בגבעול של עשב. קורי השינה, הערפל, אדי הקפה החם- הכל ממסך מעט את מה שמולי. עכשיו השמש עולה לאיטה והקרניים שלה רוטטות באגלי הטל הנאחזים בגבעולי העשב, רגע מנצנצות ולאחריו לא..
"כך יש לראות את העולם החולף הזה": בעוד רגע השמש תפזר את הערפל ותאדה את טיפות הטל ללא זכר אל האוויר הרחב. הן התעבו, כאילו יש מאין, הופיעו לרגע והתאדו, חזרו אל האוויר, אל האין. וברגע הקצר שהן כאן, הן אינן מראות לנו דבר משל עצמן, רק משקפות את כל הדברים סביבן, את עלי עץ התות, את השמש, יוצרות עולם-לרגע, מדומה ומתעתע.
וכך העולם, אומר ההייקו ואומרת הסוטרה. כל הדברים בו הם בני חלוף, משתנים מרגע לרגע, בלתי יציבים ובלתי מהימנים. הבודהיזם אינו פילוסופיה אונתולוגית: מטרתו לא להסביר את העולם ומרכיביו. הבודהיזם הוא שיטה של שחרור התודעה. כשנאמר שהעולם הזה הוא כמו אגל טל, הכוונה היא שאין טעם להיאחז בשום דבר, חומרי או רוחני כאחד, שהרי הכל חולף, משתנה, בלתי-מהימן ולמעשה חסר ממשות כמעט, כמו אגל של טל.
אבל בשבילי, זה לא רק זה. העולם (או החיים) הם כמו אגל של טל לא רק במובן של החלופיות והשינוי. כמו אגל של טל, העולם הוא יפה כל-כך, זוהר, מסתורי, קסום ומלא חסד. גם, ואולי בגלל, ששום דבר בו אינו ממשי לחלוטין, כלומר אינו קיים באופן קבוע ובלתי תלוי. אגל של טל, כוכב לעת שחר, ברק בענן, בועה בזרם של נחל או בגלי הים.
כשאני רואה את כל הדברים האלו אני חש התרחבות של הלב, ולא ייאוש, נוכח החלופיות של כל הדברים, נוכח היופי, הנדירות והחד פעמיות של כל רגע.
כתב: ליאור בנתור