שהעולם מדבר

״שהעולם מדבר

ואין קמצוץ של טעם, או צבע, או ריח, שאינו חלק מן הדיבור הזה,

שאליו אפשר להתוודע באופן אישי אם רק מסכימים להרפות לרגע מן האשליה שהעולם דומם,

 וששתיקתו כביכול היא ביטוי לאובייקטיביות שלו.״

                                                                    מתוך: דברים פשוטים – דן לסרי

בסדנאות מקלחת יער שאני מדריכה, אני נוהגת לקרוא שיר או טקסט קצר. את הטקסט הזה קראתי אי אלו פעמים למשתתפים, וכמו הזמנה טובה – הוא מעורר מחשבה וראיה שונה של העולם;

״שהעולם מדבר״ 

הרוח הזו שספק מלטפת ספק דוחפת אותי, עורמת גרגרי חול על שולי השמיכה, אומרת משהו, וכשהיא מדברת, האם אני מקשיבה? האם אני מבינה? הדיבור שלה מתקשר, עונה, מתחבר עם דברים שעולים בי, עם דברים שאיתם באתי לחוף הזה היום, עם הדילמה המקצועית, עם הכעס על אמא שלי, עם כאב הגב, אני אולי נראית שותקת, אך כל אלו מדברים בתוכי, חיים בי, וגם הרוח מאד חיה היום ויש לה מה לומר לי על כל אלו

״האשליה שהעולם דומם״

אשליות הן דבר שמתפתח עם ההתבגרות, בכלל תפיסות אמונות ודעות.

כילדה ידעתי שהעולם לא דומם, ולא ידעתי שאני יודעת את זה. 

החצר של הבית בו גדלתי היתה גדולה והיו בה כמה עשרות עצים. על אחד היתה תלויה נדנדה, על אחר טיפסתי לגובה רב והרגשתי גדולה ככל שעליתי גבוה ונשענתי על ענפיו החזקים במן ביטחון והתנשאות, שנבעה מהתנשאותו לגובה של העץ. 

ההורים שלי, שהיו בעלי השטח עם עוד בעלי בתים שכנים, רקמו את התוכנית לבנות בתים על השטח הזה. תוכנית שלא עניינה אותי במיוחד למעט צפייה דרוכה לקבל חדר משלי. 

הייתי אז אולי בת 11 כשחזרתי הביתה מטיול של כמה ימים עם ״המחנות העולים״, 

למראה החצר המוארת – חשכו עיני. 

העצים נכרתו לקראת הבנייה וגזעיהם המנוסרים עמדו ערימות ערימות על הקו שהיה הכניסה לגינה הקסומה בה גדלתי. 

האור סינוור פתאום את העיניים שציפו לאפלולית היער שהיתה שם תמיד, מובנים מאליהם חיו שם כל העצים האלו ובתוכם חיפושיות וציפורים, לטאות וצבים, אני ואחי.

כאב עצום הכה בי ובכיתי מרה, 

בבת אחת התפיסה הבוגרת שהעולם דומם התנגשה עם הידיעה הפשוטה שזה עתה בוצע כאן הרג המוני של משהו חי כל כך, יותר מזה, אבדן של חברי הנפש שלי.

״ושתיקתו היא ביטוי לאובייקטיביות שלו״

גדלתי על הביטוי ״סייג לחכמה שתיקה״ סייג זה גבול, כלומר שברגע שנכנס לתחום השתיקה אנחנו בתוך גבולות חכמה, השתיקה מאפשרת להתבונן ולהקשיב, אבל למה? אם הרפנו מהאשליה שהעולם דומם, אז נקשיב לעולם, לכל צבע או קמצוץ של ריח, ונשמע מה הדיבור. 

אם כך, הסלע אינו דומם, יש בו רקפת שמתעוררת צומחת ופורחת בכל חורף מחדש, למפגש עם הסלע שלה. והוא מדבר אליה, ודבריו אמת וחכמה עם פרספקטיבה של מאות אלפי ומליוני שנים. 

הילידים של צפון אמריקה, כיום קנדה, מכנים את הסלעים ״סבא וסבתא״ פשוט כי הם שם הרבה לפנינו. אך איך נשמע את הדברים האלו, שהסלע דובר? יכול להיות שאצל חלקנו הם יתּרגמו למילים, יכול להיות שהן יתבטאו כתחושה גופנית או כידיעה. אולי ארדם על הסלע וכשאקיץ, אדע אינטואיטיבית, תשובות של חכמה לשאלות המבעבעות בי. 

מעורב בזה חוש הדמיון, האינטואיציה והזיכרון הלא-מודע של הילדות.

קרוב היום ומכשירי מדידה יאתרו את הידיעה הזו כפעילות מוחית שאינה נובעת מהקורטקס הקדמי, ימקמו ויוכיחו, במכשור מתקדם בהדמיה צבעונית. כבר עכשיו יש מעבדות ביפן ובמקומות אחרים שעמלות על זה. 

ואולי נסכים להרפות ולשמוע את העובדה הפשוטה;

שהעולם מדבר.

כתבה: נעמי גרנשטיין