זה אולי ישמע לכם מוזר, אבל לפני כמה חודשים, כששהיתי לבדי בטבע, שוחחתי עם עץ. ליתר דיוק, שאלתי אותו שאלה. שוטטתי במטע הזיתים העתיק שהתפרא, ומשהו משך אותי לעץ המסוים ההוא. פגשתי אותו עם כל החושים, לאט לאט. היה לי זמן, וגם לעץ היה. אחר כך בירכתי אותו לשלום (קצת מביך, בכל זאת) ושאלתי אותו שאלה שהייתה חיה בי באותו הזמן. שאלתי אותו לגבי תחושה של לופ, מין מעגל חסר מוצא שהרגשתי שמלווה את החיים שלי בתקופות מסוימות. תחושת כישלון, בזבוז, חוסר מימוש, אכזבה מעצמי: ממה שלא השגתי, שלא התמדתי, שלא העמקתי- הלקאה עצמית. ואז מעין התנערות, התאוששות. פרץ אנרגיה שבא עם החלטות נחושות לעשות X ולהפסיק לעשות Y, להתמיד ב-Z ולא לוותר לעצמי. החוליות הבאות במעגל היו התמסמסות ההחלטות האלו, חזרה להרגלים, ואז שוב צלילה לאשמה ולכישלון ולאכזבה, מלוות בייאוש מעוד כישלון. וכן הלאה.
אז שאלתי את העץ מה לעשות עם כל זה, איך לצאת מהלופ. כמה פעמים. התשובה שהגיעה הייתה: לצמוח בכיוונים שונים. במקביל, ובצורות שונות. מה שאני הבנתי מזה באותו הזמן היה לשים לב לכל האספקטים של חיי ואיך אני יכול לצמוח בהם. בזוגיות, בתקשורת, בחברויות. בעבודה, על המרכיבים השונים שלה. במדיטציה, בתנועה, בהבנה של הטבע ובדברים אחרים שעניינו או יעניינו אותי. ובכל תחום הפירוש של לצמוח הוא קצת אחר: לפעמים הפירוש הוא לגדול או להגביר ולפעמים לשחרר ולוותר ולהפחית משקל. אחד הדברים שהתשובה הזאת של העץ עד היום מזכירה לי, הוא לא להיות מושקע מידי בסדנאות של מקלחת-היער, שהרצון שלי שהם יצמיחו כנפיים וישגשגו הוא מאוד חזק. לשמור על איזון, על ידי מתן חשיבות לצמיחה בתחומים אחרים ולסבלנות. לזכור שעצים שצומחים לאט ובנחת, הם עצים חזקים ובריאים.
אז אולי זה ישמע לכן מוזר שאני מדבר עם עצים, אבל אולי גם לא. גם אתן אולי דיברתן עם החתול שלכם, עם אלוהים, עם תינוק שעוד לא נולד. אז למה לא עם עץ, שהוא יצור מדהים ותומך ונותן חיים. והתרגול הזה של לפגוש עץ, לשאול אותו שאלה חשובה ולחכות לתשובה, הוא תרגול נפוץ במקלחת יער, לפחות בזרם מסוים של הנחיה. גם אני נותן לפעמים את ההזמנה הזאת בסשנים שאני מנחה. אבל מה בעצם קורה שם? מאיפה מגיעה (אם וכשמגיעה) תשובה?
בן פייג', ממייסדי ארגון ANFT האמריקאי שמכשיר מנחים של מקלחת יערות, אומר כך:
כשאדם משוחח עם עץ, יש לפחות 4 סיפורים שדרכם הוא יכול להסתכל על זה.
הראשון הוא הסיפור המדעי: בתקשורת שלי עם העץ, או כשאני מדבר עם העץ, החוכמה והחשיבה מקורן ממני.
הסיפור השני הוא הסיפור השמאני, או הפגאני: החוכמה נמצאת אצל העץ וכשאני מתחבר- אני מסוגל לקלוט אותה.
הסיפור השלישי הוא הסיפור היחסי (relational): החוכמה נמצאת לא בי ולא בעץ אלא בקשר, ביחסים, ביני ובין העץ.
הסיפור הרביעי הוא סיפור זן: אין הפרדה אמיתית ביני ובין העץ ולמעשה זהו הקול של העולם משוחח בתוך עצמו או עם עצמו.
וכמובן שיש עוד סיפורים. אבל כשאנחנו ניגשים לעשות את זה, לא צריך לאמץ אף אחד מהם. מספיק שיש שאלה, ושאנחנו פתוחים לכך שתשובה, או קשר מסוים, עשויים לבוא, לא בהכרח בדרך שאנחנו רגילים. התשובה יכולה לבוא דרך הגוף והרגש יותר מאשר דרך המוח. כשאני מזמין אנשים לתרגול הזה, אני גם מזמין אותם להשהות כל חוסר אמון או אמונות שונות ופשוט לשים לב מה קורה.
כתב: ליאור בנתור