היום, בסשן של מקלחת יערות כשהתכנסנו במעגל, מישהי אמרה שראתה צמח מטפס על איזה שיח גדול, ועל הצמח המטפס קורי עכביש. ונראה לה שהם כולם בסדר עם זה, כלומר אחד עם השני, שיש שם איזו קבלה ואיזון ואין מאבק על טריטוריה. גבר עם שיער כסוף אמר בהתלהבות שלא התכוון שתף, אבל זה פשוט הדהד לו במדוייק את מה שהוא פגש, אלה ארץ-ישראלית שעליה טיפסו קיסוסית וצמחים נוספים, "אחד על השני ואף אחד לא קורא למשטרה…"
אשה זקנה שישבה על כיסא שיתפה שראתה משהו באיזה שיח, ולא ידעה אם אלו ניצנים שלפני פריחה או שאריות של פריחה שהסתיימה. היא חושבת שקשה לה לפגוש את הטבע כשהיא לא מתמצאת מספיק בצמחים ושמותיהם. אמרתי, שלדעתי ידע הוא אמנם יתרון, כי הוא מוסיף שכבות ורבדים לחווית המפגש עם הטבע, אך הוא גם חיסרון כי הוא יוצר מסך של עובדות ואינפורמציה בינך לבין מה שאתה פוגש. שלמעשה, אין צורך לדעת שום דבר על פרח כדי להנות מיופיו וריחו.
אבל ישנה עוד אפשרות, אמרה אשה אחרת: לדעת, אבל להניח בצד את מה שאתה יודע ולבוא למפגש נקי, חדש.
האם יש אפשרות כזאת? הרי בתחילת הסשן הזמנתי אותם להתבונן בכל הדברים כאילו הם רואים אותם בפעם הראשונה. האם לא משתמע מזה שינה אכן אפשרות להניח את הידע המוקדם שלנו בצד? ובכל זאת שכחתי להאמין בזה והתזכורת של האשה הזאת נגעה בי. אני בא מקיבוץ, סיפרתי להם בעיניים קצת לחות, ולכל אחד יש דעה עלייך שנקבעה לפני עשורים. מה היה קורה אם היינו פוגשים אח את השני בלי הדעות שלנו, בלי מה שאנחנו כביכול יודעים אחד על השני?
בסוף, אשה צעירה עם כובע של אוזני ארנבת הקריאה מה שכתבה על המפגש הטרי שלה עם כליל חורש, דרכו היא פגשה את הפחדים שלה וגם את ההשלמה עם השינוי והמחזוריות של החיים. אולי גם הפחד וההשלמה באים במחזוריות. נפרדנו בתודה
כתב: ליאור בנתור